ביאור שטיינזלץ על יבמות י״א

1 קשיא קשה על תירוץ זה של רב ששת. את הסתירה בין תחילתה וסופה של ברייתא זו מתרצים בצורות אחרות. רב אשי סבר לה סבור היה בה, בהלכה זו, כדעת ריש לקיש, שהמקדש את חלוצת אחיו הריהו בכרת, ומתרץ לה והיה מיישב אותה את הברייתא כדעת ר' שמעון. ואילו רבינא סבר לה סבור היה בה בהלכה זו, כר' יוחנן, שהמקדש את חלוצת אחיו הריהו בלאו, ומתרץ אותה כולה כדעת רבנן חכמים.

2 ומפרטים: רב אשי סבר לה כריש לקיש ומתרץ לה כר' שמעון, וכך פירש: החולץ ליבמתו וחזר וקדשה — צריכה חליצה מן האחין; מאן מי הם אחין אלה —

3 אחין הילודים, כלומר, אותם אחים שנולדו לאחר שאותו אח חזר וקידש. שכיון שכאשר נולדו היתה האשה הזו אשתו של אח חי, ועליהם לא חל האיסור כיון שעדיין לא נולדו כשהיתה אשה זו אשת האח הראשון, לכן משמת אותו אח צריכה חליצה מהם. כמאן כדעת מי — כר' שמעון הסבור שכל שנולדו לאחר שכבר נתייבמה אשת אחיהם או חלצה, כגון זה אינו קרוי "שלא היה בעולמו".

4 בסיפא מדובר שעמד אחד מן האחים הנולדים מאלה שנולדו עוד בחיי אחיהם הראשון וקדשה לאחר שאחד האחים חלץ לה — אין לה עליו כלום, כמאן כדעת מי — כדעת ריש לקיש שאמר שיש בקידושין לאחר חליצה איסור כרת, וממילא אין הקידושין תופסים.

5 ואילו רבינא סבר לה סבור היה בה, בענין זה, כר' יוחנן, ומתרץ לה אליבא דרבנן על פי שיטת חכמים. וכיצד? החולץ ליבמתו וחזר וקדשה — צריכה חליצה מן האחין; מאן מי הם אחין הללו — אחין הנולדים עוד בחיי האח הראשון, כמאן וכדעת מי כדעת ר' יוחנן, שיש בקידושין הללו איסור לאו בלבד, ולכן במות האח המקדש לא נפטרה האשה לגמרי מחובת החליצה.

6 עמד אחד מן האחים הילודים שנולדו לאחר מות האח הראשון וקדשה — אין לה עליו כלום, שכיון שהוא בכלל "אחיו שלא היה בעולמו" אסורה היא עליו משום אשת אח באיסור כרת, ואין הקידושין תופסים במקום איסור כרת, ואפילו נולד לאחר שקידשה האח הראשון. כמאן כשיטת מי — כשיטת רבנן חכמים הסוברים שאיסור "אשת אחיו שלא היה בעולמו" חל גם על אשת אח שמת, שחזרה ונתייבמה לפני שנולד האח הצעיר.

7 איתמר נאמר שיש מחלוקת בנושא דומה: הבא על יבמה וקיים בה כראוי מצות ייבום ובא אחד מן האחין על צרתה, פליגי בה נחלקו בכך רב אחא ורבינא, חד אחד מהם אמר: השני הבא עליה עונשו בכרת. וחד ואחד מהם אמר: עובר רק במצות עשה.

8 ומסבירים: מאן מי שאמר שעונשו בכרת הרי זה כדעת ריש לקיש, הסבור שלאחר שנעשתה המצוה באחת מן הנשים הזקוקות לייבום חל על צרתה שוב איסור אשת אח בכל תוקפו. ומאן מי שאמר שעובר רק בעשה, הרי זה כדעת ר' יוחנן.

9 א ועוד לענין מניין הנשים הפטורות מן הייבום. אמר רב יהודה אמר רב: צרת סוטה אסורה. כלומר, מי שהיה נשוי לשתי נשים, וזנתה סטתה אחת מהם, והיתה עדות על כך, ובינתיים הוא מת, היא וצרתה פטורות לגמרי מן החליצה ומן הייבום.

10 ומדוע — טומאה כתיב כתוב בה בסוטה "ונסתרה והיא נטמאה". במדבר ה, יג, כמו שכתובה טומאה בעריות שלאחר שנתפרשו כל העריות אמר הכתוב: "אל תיטמאו בכל אלה". ויקרא יח, כד, ולכן דין הסוטה כדין ערוה, והיא וצרתה פטורות מייבום ומחליצה.

11 מתיב מקשה על כך רב חסדא ממה ששנינו: אשה ששמעה שמת בעלה ונישאה, ואחר כך נודע שבאותו זמן היה עדיין חי ורק לאחר מכן מת, מה דינה? ר' שמעון אומר: ביאתה או חליצתה מאחיו של הבעל הראשון פוטרת צרתה. ומכאן שחל חיוב ייבום על אשה זו. והרי אשה זו נטמאה תחת אישה, שהרי היתה נשואה לאדם אחר בחיי בעלה, ובכל זאת אומר ר' שמעון שיש בביאתה או חליצתה משום קיום מצות הייבום עד כדי שהיא פוטרת צרתה, הרי שצרת סוטה חייבת בייבום!

12 ומשיבים: אמר לך רב יכול היה רב לומר לך ולהשיב: אמינא לך אנא אמרתי לך אני דין סוטה דאורייתא שמן התורה, כלומר, אשה שזנתה בזדון תחת בעלה, ואת אמרת ואתה אומר לי דין סוטה דרבנן שמדברי חכמים?! כיון שהעידו לה שבעלה מת ונישאה לאחר, אין לראות בכך אלא אונס. שכן מה שאסרו אותה חכמים גם לבעלה הראשון וגם לשני, הרי זה רק בתור קנס, כדי שיקפידו נשים לבדוק יפה יפה בעדויות כאלה. אבל כיון שאין זו סוטה מדין תורה, שהרי לא יצאה מבעלה בזדון לזנות עם אחר, ודאי שמצות ייבום חלה עליה.

13 כיון שתירוץ זה ברור כל כך, שואלים: ודקארי לה מאי קארי לה ומי שהקשה אותה את הקושיה הזו מה הקשה אותה? הרי באמת אין מקום כלל לקושיה! ומשיבים: קסבר סבור היה כל מה דתקון רבנן שתיקנו חכמים כעין דאורייתא תקון של תורה תיקנו ואם סוטה מדין תורה פטורה ופוטרת צרתה מן הייבום כערוה — אף סוטה דרבנן, היו צריכים חכמים לתקן בה כך.

14 מתיב מקשה רב אשי על רב ממה ששנינו: אשה שהזהיר אותה בעלה שלא תיסתר עם אדם מסויים, ונכנסה עמו בכל זאת לסתר, ושהתה עמו זמן כדי טומאה ביאה — אסורה לביתה, כלומר, אסורה היא מאז על בעלה עד שתיבדק, ואם היא בת ישראל הנשואה לכהן — אסורה לאכול בתרומה, שמא זנתה ונפסלה. ואם מת — חולצת

15 ולא מתייבמת. ומכאן שיש עליה זיקת ייבום, ושלא כדברי רב! ומשיבים: אמר לך היה יכול לומר לך רב: אמינא לך אנא אומר לך אני מה שאמרתי בסוטה שזנתה ודאי, ואמרת לי את ואתה אומר לי בסוטה מספק! שהרי זו שנכנסה לבית הסתר אין הוכחה שבאמת זנתה, וכיון שהיא רק ספק סוטה — לכן היא חולצת. ומקשים: ומאי שנא ובמה שונה סוטה ודאי מאי טעמא מה טעם — משום דכתיב שנאמר בה לשון "טומאה",

16 הלא סוטה מספק נמי גם כן לשון "טומאה" כתיבא נאמרה בה! דתניא שכן שנינו בברייתא: ר' יוסי בן כיפר אומר משום בשם ר' אלעזר: המחזיר גרושתו מן הנישואין, לאחר שכבר נישאה לאחר ונתגרשה או נתאלמנה ממנו, כיון שאסרה התורה לאדם לשאת שוב את גרושתו לאחר שנישאה לאחר — אסורה לבעלה, אולם אם היתה זו מן האירוסין שרק נתארסה לאחר ומת — מותרת, משום שנאמר: "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה אחרי אשר הטמאה" דברים כד, ד, וזו שרק נתארסה, הרי לא נטמאה, שכן לא היה ביניהם יחסי אישות.

17 וחכמים אומרים: אחת זו ואחת זו, בין שנישאה ובין שנתארסה לאחר — אסורה לבעלה הראשון. אלא מה אני מקיים את דברי הכתוב "אחרי אשר הטמאה" — אין כתוב זה מדבר בעניינו, בדין אשה הנישאת לאחר כדין, שבזו אין להשתמש בלשון טומאה, אלא בא כתוב זה לרבות סוטה שנסתרה, שעל זו נאמר שהיא אסורה לבעלה, מחשש ביאה של ניאוף. ומכל מקום נלמד מכאן לענייננו כי סוטה שנסתרה, קרויה לשיטה זו, "טמאה"!

18 ודוחים: ומאי ומה פירוש "נסתרה" האמור כאן — כוונתו נבעלה ודאי. ואמאי קרי ליה ומדוע קורא לה "נסתרה" ולא אמר נבעלה — לישנא מעליא נקט לשון מעולה, נקיה, תפס והכוונה היא לזו שנבעלה ממש. ותוהים: אם באשה שנבעלה — הלא לשון "טומאה" בהדיא כתיב במפורש נאמר בה, בפרשת סוטה, ומדוע צריך ללמוד ממקור רחוק שהיא קרויה "טמאה", שהרי נאמר בהקשר זה "ונסתרה והיא נטמאה" במדבר ה, יג?

19 ומשיבים: לימוד זה מן הכתוב "לא יוכל... לשוב לקחתה" אינו כדי להודיענו שהדבר קרוי "טומאה", אלא ללמוד מכאן הלכה למיקם עלה בלאו לעמוד, לעבור, עליה באיסור לא תעשה, שאם בעל בא על אשתו אחרי שנבעלה לאחר — הריהו עובר עליה בלאו. ומעירים: ור' יוסי בן כיפר המעמיד את הפסוק במחזיר גרושתו — איסור לאו בסוטה לית ליה אין לו בכלל, שלדעתו אין הבעל עובר אם בא על אשתו שסטתה בעודה נשואה לו, ואפילו זנאי זנתה ודאי, נמי גם כן.

20 מאי טעמא מה טעם הדבר — מפני שלדעתו הכתוב שהזכיר "אחרי אשר הוטמאה" אינו מדבר בסוטה, אלא באשה שנתגרשה כדין מבעלה הראשון ונישאה כדין לבעל אחר. וראיה לדבר, כי "הויה" ו"אישות" כתיב נאמר בה, שנאמר: "והיתה לאיש אחר" דברים כד, ב, ונאמר: "כי ימות האיש האחרון אשר לקחה לו לאשה" שם ג, משמע שמדובר שם ביחסים של נישואין כהלכתם. ואילו הסוטה מעולם לא "היתה" כלומר, לא נישאה, שאינה יכולה להיות נשואה לאיש אחר בעודה אשת איש.

21 באותו נושא דנים לענייננו, בעא מיניה שאל אותו רב יהודה מרב ששת: המחזיר גרושתו משניסת משנישאת לאחר ומת בלא בנים, צרתה, מהו לענין ייבום? אליבא לפי שיטתו של ר' יוסי בן כיפר — לא תיבעי תישאל לך שאלה זו, כיון שאמר ר' יוסי בן כיפר כי כיון ש"טומאה" במחזיר גרושתו הוא דכתיבא שנאמרה — הרי דין צרתה כמותה.

22 ואי ואם משום דכתיב שנאמר בה "תועבה היא" שם כד, ד וההדגשה "היא" באה לצמצם את תחום האיסור ואפשר היה לפרש דווקא היא ולא צרתה, והרי מהמלה "היא" כבר דרשו: היא תועבה ואין בניה תועבין, שאם בכל זאת עבר וחזר ונשאה — אין הבנים שיוולדו ממנה פסולים. אבל אין "היא" מצמצם את הדין מן הצרה, ומכאן: הא הרי צרתה תועבה היא כמותה לענין ייבום, ולכן בודאי פטורה מן הייבום.

23 כי תיבעי לך אליבא דרבנן כאשר יסתפק לך הדבר, הרי זה על פי שיטת חכמים, האם נאמר: אף על גב דאמור רבנן אף על פי שאמרו חכמים "טומאה" בסוטה הוא דכתיב שנאמר, האם נאמר כי בכל זאת אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ואף שאמרו חכמים שההלכה בפסוק מתייחסת לענין סוטה, מכל מקום אין לעקור את פשט הכתוב לגמרי, וכיון שמדובר שם בענין מחזיר גרושתו, נלמד מכאן שיש בה טומאה,

24 או דלמא שמא כיון דאיעקר שנעקר הדין ממקומו — איעקר נעקר לגמרי, ואין עוד לפרשו כקשור לענין שהוא כתוב בו, אלא לענין סוטה בלבד. איכא דאמרי יש אומרים שלא כך היתה השאלה, אלא היא נוסחה בצורה הפוכה: אליבא דרבנן על פי שיטת חכמים לא תיבעי תישאל לך שאלה זו, כיון דאיתעקר שנעקר דבר ממשמעו — איעקר נעקר, ולכן אין במחזיר גרושתו טומאה, לא בה ולא בצרתה.

25 כי תיבעי לך כאשר תישאל לך שאלה זו — הרי זה אליבא על פי שיטת ר' יוסי בן כיפר, מאי מה הדין? האם נאמר אף על גב אף על פי שאמר ר' יוסי בן כיפר כי "טומאה" במחזיר גרושתו הוא דכתיבא שנאמרה, יש לשאול: האם כאשר כתבה התורה "היא", מיעט רחמנא מיעטה התורה את צרתה, ומשמעות הכתוב: היא תועבה ואין צרתה תועבה, או דלמא שמא בא הכתוב להשמיענו כי היא תועבה ואין בניה תועבין, ולצד הזה נדייק: הא הרי צרתה, בניגוד לבניה, תועבה היא?

26 אמר ליה לו רב ששת: תניתוה למדתם אותה, שיש לנו ראיה לדבר מן הברייתא, ששנינו בה: אם נפלו לפני אדם שתי יבמות, והיתה אחת כשרה ואחת פסולה, אם היה חולץ — חולץ לפסולה, ואם היה מייבם — מייבם לכשרה.

27 ונברר: מאי מה פירוש "כשרה" ומאי ומה פירוש "פסולה" כאן? אילימא אם תאמר כי "כשרה" כוונתו כשרה לעלמא בכלל שכשרה לכל אדם, וכן "פסולה" — פסולה לעלמא בכלל, כגון שהיתה כבר גרושה או חללה, ואסורה לכהן, הלא אם נפרש כך שהדבר נוגע לאחרים, ולעצמו שתיהן כשרות, כיון דלדידיה חזיא שלעצמו, עבורו היא ראויה — מאי נפקא ליה מינה מה יוצא לו מזה ומה איכפת ממנה — אם פסולה היא או ראויה עבור אחרים?

28 אלא לאו האם לא צריך לפרש כך: "כשרה" כוונתו — כשרה ליה לו, עבורו, "פסולה" פירושו — פסולה רק ליה לו, עבורו, ומאי ניהו ומה הוא, כלומר, כיצד יכול להיות מקרה כזה שאשה תהיה כשרה או פסולה רק לו ולא לאדם אחר — הרי זה יכול להיות מחזיר גרושתו, שאותו אח שמת החזיר את גרושתו אחרי שנישאה לאחר, ואז היא אסורה רק לייבום, אבל אין זה אוסרה על אחרים, וקתני ושנה שם: ואם היה מייבם — מייבם לכשרה. משמע שהכשרה, שהיתה צרת גרושה שהוחזרה, ראויה אפילו לייבום!

29 את ההוכחה הזו דוחים: לא, לעולם הכוונה היא "כשרה" — כשרה לעלמא בכלל, "פסולה" — פסולה לעלמא בכלל, כגון שהיתה גרושה. ודקאמרת ומה שאמרת כיון דלדידיה חזיא שלו עצמו היא ראויה כיון שהוא ישראל ואינה אסורה אלא לכהן, מאי נפקא ליה מינה מה יוצא לו מזה — הרי זה משום מה שאמר רב יוסף.

30 שאמר רב יוסף: כאן שנה, כלומר, בהלכה זו שאמר במשנה שחולץ לפסולה, לימדנו רבי כלל מוסרי גדול: לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם. שאל לו לאדם לקלקל דבר — אפילו הוא שלו וברשותו — אם זה עשוי להביא תועלת לאחרים. וכך גם כאן, שאם הוא חולץ אין חשיבות עבורו למי מהן הוא חולץ, אבל אם יחלוץ לכשרה נמצא שפסלה לכהונה שדין חלוצה כדין גרושה. ומוטב שיחלוץ לזו שהיתה פסולה לכהונה בין כה וכה, ולא יקלקל את סיכויי הנישואין של האחרת.

31 ומציעים: תא שמע בוא ושמע ראיה מברייתא אחרת, ששנינו: המחזיר גרושתו משנשאת ומת — היא וצרתה חולצת. וקודם יש לתקן את הלשון: היא וצרתה סלקא דעתך עולה על דעתך? שהרי חולצים רק לאחת מן הנשים ולא לשתיהן! אלא אימא אמור, תקן: או היא או צרתה. משמע ששתיהן אינן ראויות לייבום!

32 ודוחים: ולאו תרוצי קמתרצת לה וכי אין אתה מיישב ומתקן אותה את לשון הברייתא ואינך גורס אותה כפי שהיא?! ואם כן אין מכאן ראיה, ותריץ הכי ותקן אותה גירסה כך: היא — חולצת, צרתה — או חולצת או מתייבמת. ואם כן, אין מכאן ראייה לפתור את בעייתו של רב יהודה.

33 ובאותו ענין מסופר: אמר ר' חייא בר אבא, ר' יוחנן בעי שאל: המחזיר גרושתו משניסת משנישאת לאחר ומת, צרתה מהו הדין בייבום? אמר ליה לו ר' אמי: ותיבעי ותישאל, תסתפק לך היא גופה עצמה! האם היא עצמה חייבת בייבום? השיב לו: היא גופה עצמה לא קמיבעיא מסופקת לי שודאי אסורה,

34 משום דאמרינן שאומרים אנו קל וחומר כך: במותר לה, כלומר, בעלה הראשון שהיה מותר בה עד שנישאת לאחר — אסורה לו משום שנישאה לאחר, באסור לה, באחי בעלה — לא כל שכן שתהא אסורה?! כי קא מיבעיא כאשר נשאלה לי שאלה זו, הרי זה ביחס לצרתה, מאי מה הדין? ומה הבעיה: מי אלים האם תקיף, חזק קל וחומר זה שאמרנו עד כדי למידחי לדחות את הצרה או לא? שהרי היא עצמה נדחית מן הייבום על ידי קל וחומר! והשאלה היא, האם דחיה זו יפה כוחה עד כדי כך שתדחה גם את צרתה כמו צרת ערוה?

35 רב נחמן בר יצחק מתני הכי היה שונה מסורת זו כך: אמר ר' חייא בר אבא, בעי ר' יוחנן: המחזיר גרושתו משניסת משנישאת לאחר ומת, מהו דינה בייבום? אמר ליה לו ר' אמי: ותיבעי ותישאל, תסתפק לך גם מה הדין בצרתה? והשיב: צרתה לא קמיבעיא מסופקת לי דלא אלים שאין תקיף, חזק הקל וחומר שאמרנו למידחי לדחות צרה מייבום, אלא כי קמיבעיא כאשר נשאלה לי, לא נשאלה לי אלא השאלה, היא גופה עצמה מאי מה דינה, מי אלים האם תקיף, חזק קל וחומר וסומכים עליו גם במקום מצוה של ייבום, או לא?